<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"ב</h1>
<h2>דף מא.</h2>
ראובן תקף את שמעון לדין וטען ספרים הפקדתי בידך תחזירם לי. השיב שמעון כן הדבר שהפקדת בידי והייתי שומר חנם והקיפו העיר גייסות ונשללו כמו שגלוי וידוע לכל. ויען ראובן היתום ידוע לי כי פעמים היית לומד בהן וגם בני הישיבה ולא כפי המשפט (ב"מ כ"ט ע"ב) לגוללם אחת לשלשים יום והנה שלחת בהם יד ובפקדון אבי ושולח יד בפקדון הוי גזלן ולך נשללו ולא לי כי באחריותך היו מאותה שעה. השיב שמעון אף כפי דברך אל אלקים ידוד יודע וישר' כי מימי לא נחשדתי להיות גזלן ואם [נשתמשתי] בהם לא קילקלת[י]ם ואינם מטושטשין ונתכוונתי לזכותך כמו ששנינו בכתובות (נ' ע"א) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילם לאחרים ובהכי אמדתיך וכן לאביך אמדתי בכך. ואם שואל שלא מדעת אני עליהם הרי קודם השלל השבתים למקומם הראשון לתיבה שהי' תמיד בהם וסילקתי לעצמי מלהיות עוד שואל עליהם. השיב ראובן הרי לא אמרת לא לי ולא לאבי שהשבתם לתיבה. השיב שמעון אע"פ שלא אמרתי לכם, כן הדבר באמת. עם מי הדין.
תשובתי. לפי טענותיהם נראה בעיני שישבע שמעון שהחזירם לתיבתם ופטור. אע"ג דקיימא לן (ב"מ מ"א ע"א וש"נ) שואל שלא מדעת גזלן הוי, הני מילי בשואל דעלמא אבל הכא שנתכווין לזכותו דכתיב וצדקתו עומד לעד, סתמא [ד]מילתא ניחא ליה דליעבד מצוה בממוניה. ואפילו בלא שבועה היה נראה לפטרו דזכין לאדם שלא בפניו. גרסינן בפ"ק דפסחים (ד' ע"ב) איבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק מהו מי הוי מקח טעות או לאו ת"ש דאמר אביי לא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי וכו' עד דניחא ליה לאינש לקייומי מצוה בממוניה. ואע"ג דאמרינן בפרק אלו מציאות (כ"ט ע"ב) השואל ספר תורה הרי זה לא ישאילנו לאחר ופרכינן מאי איריא ס"ת אפילו כל מילי נמי ומשני ס"ת איצטרך ליה מהו דתימא דניחא ליה לאינש דליתעביד מצוה בממוניה קמ"ל, הני מילי לכתחילה אין לו להשאילן אבל להחשב גזלן אם עבר והשאילן לא. וכל המשנה השנוייה שם לגבי מצא ספרים הני מילי לכתחילה שמי[חייב] המוצא להשיב אבידה בלי קילקול אל הבעלים. כדתנן (שם כ"ח ע"ב) והשבות לו ראה היאך תשיבנו לידו. ודכוות' אמרינן בפרק המפקיד (שם ל"ו ע"ב) אמר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר חייב ומסקי אפילו עליה לשמירתו דא"ל את מהימן לי בשבועה וכו'. ופליג אטעמא קמא דמוקי לה משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ותמה על עצמך הלא משנה רווחת היא בגיטין (כ"ט ע"א) ואם אמר לו טול לי הימינה וכו', אלא כדפירש[ו] רבותא עיקר, דרבא מוקי לכתחילה אבל בדיעבד אינו מתחייב על ככה. וכי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר הוה ליה כמשנה מדעת בעל הבית דנקרא גזלן כדאמרינן בפרק השוכר את האומנין (ע"ח ע"א), וחייב שומר קמא אפילו באונסין. תדע מדפריך ליה ממתני' השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה וכו', אלמא דאפילו באונסין חייב אם כן על כורחי' הוה ליה כגזלן, ואפ"ה לפי מאי דפסיק רבא דאין מתחייב על ככה מפני שלא הייתה כוונתו לגזול, ואע"פ שיש לומר דרבא מפרש טעמא דמתניתין דגיטין לא ישלחנו ביד אחר משום דלא מהימן ליה בשבועה, מכל מקום מתוך תירוץ רבותינו משמע כדבריי. ולא דמי להא דתנן התם (ב"מ כ"ח ע"ב) מה יהא בדמים ר' טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ופסקינן התם (כ"ט ע"ב) הלכה וכו', דבהא לית ליה מצוה לבעל אבידה במה שמשתמש בהן. אבל אין לפוטרו מטעם שהשיבם לתיבתם גרידא, דתנן בהגוזל בתרא (ב"ק קי"ח ע"א) הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו לא ידעו הבעלים בו לא בגניבה ולא בחזירתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור ופליגי בה אמוראי בגמרא וקיימא לן כרב חסדא דאמר לדעת מניין פוטר שלא לדעת צריך דעת וכי קתני ומנו ארישא אמר רבא מאי טעמא דרב חסדא משום דאנקטה ניגרי ברייתא. והאי טעמא לא שייך אלא בבעל חיים אבל בספרים וכלים מודי רב חסדא לר' יוחנן דשלא לדעת אפילו מניין לא בעי. והילכתא כר' יוחנן לגבי דרב ושמואל. ומסקנ' דכולי עלמא, ר' ישמעאל ור' עקיבא, אית להו דרב חסדא בגנב דעלמא והחזירם לרשות בעלים אלא הכא בשומר שגנב מרשותו עסקינן דר' ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו ור' עקיבא סבר כלתה שמירתו (דהרי) [והרי] לא החזירם הילכ' צריך דעת בעלים. וקיימא לן כר' עקיבא מחבירו. בטלה שלא לדעת [ובסלע לדעת] פליגי בפלוגתא דרב ושמואל אפילו לרב זביד וסברוה דלא מיתוקם הני מילי גבי טלה שלא לדעת אבל גבי סלע מיתוקם שפיר. וכן מצאתי (בתוספת') [בתוספות] דהך דסלע מיתוקם אפילו לרב זביד. וחקרתי בדברי רבינו האלפסי והנה יסודו בהגוזל (דף מ"ה ע"א מדפי הרי"ף). מסתבר לן דהילכתא כרב חסדא דרב קאי כוותיה והני מילי בבעלי חיים אבל בסלע מן הכיס וכיוצא בו הילכתא כר' יוחנן ואף רב חסדא מודה ליה דאפילו מנין לא צריך והא דתני חדא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא ותניא אידך לא יצא, אסקינן דלכולי עלמא מניין פוטר וכ"ע אית להו דר' יצחק והא דאהדר לכיסיה והא דאית ליה זוזיה בכיסיה וכו' ובפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ג ע"ב) אמרינן אמר רב נחמן האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה ואשכח בהו טופייאתא אי בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר וכו' עד אימור מיגזל גזליה ואיבלע ליה בחשבון דתניא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא והכי הילכתא ואוקימנ' פלוגת' דר' ישמעאל ור' עקיבא שגנב מרשותו. ועוד ראיתי שהאריך בפרק המפקיד (דף כ"ג ע"א מדפי הרי"ף) והנה דבריו. המפקיד את החביות אצל חבירו ולא ייחדו לה הבעלים מקום וכו' הא מתני' פי' רבי' רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא ואוקמ' רב ששת כגון שטילטלה להביא עליה גוזלות וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי וכולה ר' ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים וסיפא דקתני חייב שהניחה במקום שאינה מקומה (דהא) [דלא] הוי חזרה דהא ייחדו לה הבעלים מקום ור' ישמעאל קאמר למקום שגנב יחזיר ולא למקום אחר הילכך ברשותיה קיימי ור' יוחנן לא סבר להא דרב ששת דקסבר הניחה במקומה משמע והויא מתני' רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא הילכך לא גמרינן מינה אלא הדרינן לכללא ר' ישמעאל ור' עקיבא הלכה כר' עקיבא ותו דאמרינן לקמן בפרק המפקיד (מ"ג ע"ב) ר' יוחנן אמר הלכה כר' עקיבא לעולם וכו' עד אי נמי אהדרה לדוכתיה ואיתבר לאפוקי מדר' ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים קמ"ל דבעינן דעת בעלים. (ולטעמך) [ולטעמיה] דר' עקיבא הא דתנן המפקיד חביות אצל חבירו וטילטלה לצורכו ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה חייב לא מבעיא לא ייחדו לה הבעלים מקום דלאו למקומה אהדרה אלא אפילו ייחדו לה הבעלים מקום דלמקומה אהדרה חייב דבעינן דעת בעלים (ולטעמיך) [ולטעמיה] דרב ששת דאוקמה כולה ר' ישמעאל הויא ליה (מתניא) [סתם מתני' ומחלוקת בברייתא והלכתא כסתם מתני']. ולפום הדין טעמא אם הניחה במקומה שיחדו לה אפילו טילטלה לצורכו פטור דלא בעינן דעת בעלים ומסתבר' לן דהילכתא כר' יוחנן דאוקמה בתרי תנאי והילכת' כר' עקיבא סבירא ליה והני מילי בשומר שגנב או שגזל מרשותו חבית וכיוצא בו כדאוקמינן בפרק הגוזל בתרא לפלוגתייהו דר' עקיבא כלתה שמירתו ולא קאי איהו במקום בעלים ואין חזרתו לדעת בעלים והוי כאילו לא החזיר אבל גנב בעלמא בהא לא איפליגו ר' ישמעאל ור' עקיבא אלא מתניתין היא בהגוזל דתנן (קי"ח ע"א) הגוזל טלה מן העדר וכו' ואיפליגו בין רב ושמואל ור' יוחנן ובהא פסקינן הילכתא לעיל.
ועוד תבעו (בסוף) [כסף] ומטלטלין היה לך ולאבי בשותפות והכל היה מונח ברשותך וכשנשללה העיר הצלת שלך ושל אחרים והברחת מן העיר ועתה תן לי חלקו של אבי שהצלת. השיב שמעון אמנם אמת הדבר שהצלתי מקצת אבל בראותי בא פתאום אמרתי דיי לי אם הייתי יכול להציל חלקי ובקושי הצלתי כשיעור חלקי ושעה היתה נחוצה לחלוק בפני שלשה או בפני עדים. ונ"ל כי היה פקח שמעון אם עשה כן דזכה לעצמו אך ישבע שכך כדבריו. דתנו רבנן בפרק הגוזל בתרא (קט"ז ע"ב) שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה ועמד אחד והציל לעצמו אם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו אמרי היכי דמי אי דיכולין להציל אפילו (לא) אמר לאו כלום הוא ואי דאינן יכולין להציל אפילו לא אמר לעצמו אמר רבי בר חמא הכא בשותפין עסקינן וכגון זו שותף חולק שלא מדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג. ואילו אמר בפני עדים לא היה צריך שבועה, עכשיו שאין עדים ישבע ויפטר. ורבא ורב אשי לא פליגי עליה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. (ובכולהו) [וככולהו] תלת שינוי[י] קיימא לן וכן פסקו הגאונים. ובתוספתא (עי' ב"מ פ"ח סה"א) תניא שיירא שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו. וכ"ש הכא שטרח לעצמו. ואפילו בפרגמטיא שצריך שומא אפילו שלא בשעת הדחק נמי. כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ס"ט סע"א עי"ש) זוזי וזוזי כמאן דפליגי דמי. אלא על כורחיך בדבר הצריך שומא מיירי דבעי לחלוק בפני שלשה כההיא דפרק אלו מציאות (ל"א ע"ב) דאיסור ורב ספרא. ודיני שומא הארכתי לפרש בתשובה אחרת (סי' אלף וכ"ז), כל דברי האיגרת במחברת בלי מחסורת על אופן מדברת. אבי העזרי.
ובספר אבן העזר של זקינינו הרב (ראב"ן פ"ג דב"מ) שוב ראיתי, ראובן משכן לשמעון ספר וכשבא לפדותו טען נשתמשת בספר שלי וטשטשתו ושמעון משיב קריתי ושניתי בו אבל לא חיסרתיו מדמיו כלום וגם עדים העידו שלמד בו. דין זה פסוק מדתנן (ב"מ כ"ט ע"ב) וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חדש ומסקנ' אם כשהיה גוללו פותחו וקורא בו מותר ואם בשבילו פותחו אסור, אלמא אסור להשתמש בספר של פקדון. והוא הדין לספר של משכון דאיקרי פקדון. ומנא תימרא דתנן (שבועות מ"ג ע"א) המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון וכו' ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון, אלמא משכון קרי פקדון הילכך דינו כפקדון. וכיון שיש עדים ששלח יד בפקדון נפסל מלישבע [וישבע] ראובן כמה חיסרו(ן) שמעון ויטול. ואם טענו ראובן עוד תביעות המוטל עליו של שמעון ישבע ראובן ויטול. אבל אם אין עדים שלמד בו מתוך שיכול לומר לא למדתי בו נאמן נמי שלא חסרו ובשבועה. ואינו נפסל בהודאת פיו ששלח בו יד (בשבועה) [משבועה] דאין אדם משים עצמו רשע. ואפילו אם התנה שמעון בשעת הלוואה שילמוד בו אסור. דאמר רב יוסף בר מניומי [ב"מ ס"ד ע"ב] אע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלווהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, משום דמחזי כריבית. הכי נמי שימושא בספר מחזי כריבית ואסיר. והא דאמרינן בפרק השוכר את האומנין (ב"מ פ"ב ע"ב) הכא במלוה צריך למשכון קמפלגי מר סבר מצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קעביד, מיירי במשתמש המלוה במשכון בנכייתא. וכן גבי ספר אם התנה להשתמש בו בנכייתא שרי. ואין נ"ל הצעיר אבי העזרי (תשובתי) [תשובתו] שיפסול משבועה על ככה כמו שפירשתי למעלה. ותו דלא מצינו כופר בפקדון דנפסל משבועה אלא כגון דאתו סהדי ואמרי דההיא שעתא דהוה בידיה והוה ידע ביה כדאמרינן בפרק שנים אוחזין (ה' ע"ב). משמע אפילו הוה בידיה בעינן דידע ביה תלינן (בשבועה) [בשכחה] וכשר דהוה ליה ככופר במלוה דאשתמוטי קא משתמיט. גם הכא (אי) איפשר שהיה סבור שמותר. ואפילו בחכם דידע. כדאמרינן בהגוזל קמא טועה בכעניין הוה. אבי העזרי.
